איך תדעי שהוא הלהבה התאומה שלך?

כל הזמן היו שואלים אותי.

איך את יודעת שאתם אחד?

שאת לא סתם אובססיבית?

איך אני יודעת שהוא הלהבה התאומה שלך?

את לא רואה שזה חסר סיכוי?

שנה וחצי הבנאדם חוסם אותך מכל כיוון אפשרי…

איך לא אדע? תגידו לי איך?

אם כל פעם שאתה מתחיל לשיר הצ’אקרות שלי מתחילות לרטוט? (כן, עוד לפני שידעתי בכלל מה זה צ’אקרות)

אם כל ציור שלך עושה לי משהו בלב?

איך אחשוב שאנחנו לא מחוברים עם כל צירופי המקרים ההזויים שלנו?

הנה כמה מהדברים שקרו בתקופה הזו של הנתק:

בלי שום דרך לדעת זאת,

בה בשעה שחתמתי על הסכם גירושים,

הבחור (אתה) עולה לשיר ביוטיוב את השיר

“אם את עדיין אוהבת אותי”

ביום שאני מתגרשת אתה שר את

“עוף גוזל”.

בלי לדעת דבר.

אני כותבת את תפילת הזוגיות האידיאלית שלי, ושלושה ימים אחרי זה אנחנו נפגשים במקרה.

אני חולמת שאנחנו נוסעים לסיני,

כשאני מתעוררת חברה שולחת לי פלייר על ריטריט לסיני ומוסיפה “אני ושחר נבוא” (הבת שלה)

בדיעבד לא נסעתי לסיני, אך בתאריך של הריטריט הזה פגשתי בך שוב במקרה, על חוף הים בדיוק כמו בחלום.

יש עוד מיליונים,

זה מה שעולה לי עכשיו.

בנוסף –

אני רואה אותך בכל מדיטציה.

עוד יותר הזוי – חווה אותך במציאות לידי.

שומעת את הקול שלך פתאום באמצע נהיגה מדבר אליי.

מרגישה אותך בכל נשימה.

חשבתי שהשתגעתי, באמת.

עד שגיליתי שאני לא לבד.

זה הפחיד אותי.

מאז שהכרתי אותך כל אדם חדש שפגשתי הביא איתו סיפורים דומים. לבבות קרועים מסתובבים בעולם מבקשים מזור לגעגוע.

באיזשהו שלב גיליתי את המושג להבות תאומות.

באיזשהו שלב למדתי ריפוי באנרגיה החדשה.

באיזשהו שלב נפתחו לי ערוצי התקשור.

ובאיזשהו שלב התחלתי לדבר את זה הלאה.

אני לא לבד.

יש עשרות אלפים כמוני כאן בארץ,

מיליונים בעולם.

להבות תאומות.

זכרי ונקבי שמחפשים את הצלע השניה,

מגנט פצוע ומדמם,

שמחכה להפוך שוב שלם.

וגיליתי ניסים,

וכבר שנתיים שאני מדברת אותם.

בתחילה בסתר,

ולאט לאט יוצאת יותר לאור.

המסע אל הלהבה התאומה הוא המסע הרוחני לקבלה עצמית. לאהבה עצמית. לתיקון ולאמונה בבורא עולם.

הנחישות במסע,

משילה את העצמי הישן שלך,

ומעלה עצמי אותנטי וחדש.

הוויה שמסכימה לאהוב בגלוי,

ולהפגע בגלוי,

ולאזן ביניהם בכל רגע.

לא מושלמות.

שלמות.

לא רוחניות,

גשמיות.

קבלה.

חמלה.

אנושיות.

הגשמה.

אהבה.

וכשנגליתי לי עירומה, פגיעה,

נשלו מעליך כל הכבלים והכיסויים,

והופעת לצידי.

אחד אנחנו.

ההסכמה לעבוד בלתקן את עצמי,

הפכה לדרך חיים.

בהתחלה למען החיבור איתך,

משם כדי לתת מזור לאחרים,

לבסוף, פשוט עבורי.

כי מגיע לי.

וכי בחרתי.

באתי לפה להתפתח.

וכשבחרתי בי בעוצמה, בחרת גם אתה בי.

שנה וחצי של נתק,

עוד כמה חודשי גמגומים,

והנה אנחנו כבר זוג למעלה משנה.

הזמן טס,

ואנחנו לא מפסיקים לתקן.

ולאהוב.

תודה עליך שחר אהובי ועל המשפחה היפהפיה שלנו

תודה אהובים שקראתם.

לילה טוב