איך בכלל אמורה להיות זוגיות?

זוגיות הרמונית.

מה זה לעזאזל?

זוגיות אוהבת זה ברור. אוהבים.

ואולי לא?

זה אולי לא ברור מאליו, שאוהבים.

אולי זה לא ברור שאוהבים כך שזה מתעצם מיום ליום?

אולי זה לא ברור שאוהבים כל כך שכל כאב של האחר נחווה כמו ייסורים?

אולי זה לא ברור שאוהבים כל כך שאפשר להעלם שעות

בתוך חיבוק שהופך לשינה וחוזר חלילה?

שאוהבים גם את כל החסרונות?

וזוגיות הרמונית…

אולי זה אומר שלא רבים?

אולי שאין כאבים?

אולי זה אומר שהכל על מי מנוחות? שלוות עולמים?

וזוגיות באחריות?

אחריות על מה? על לקום בבוקר?

על הפרנסה?

על אושרו של אחר?

ממה שגילנו עד כה,

המתכון הוא כזה:

בשביל זוגיות אוהבת והרמונית קבועה,

צריך כמה דברים.

אחד –

הראשי –

את אלוהים.

הוא המפגיש את הלבבות הנכונים.

השני –

כסך אהבתי לעצמי,

האהבה המשתקפת לי.

על מנת שאוכל להתרחב בעוצמות האהבה שאני חווה,

עליי להרחיב את האהבה שלי ובי אליי ולבוראי ובעיקר בעיקר,

לתכונות “הגרועות” שלי.

כגודל המיכל,

כך התכולה שניתן למזוג לתוכו.

השלישי –

אחריות.

לאושרי, לביטוי שלי, לערכים שלי, לאמת שלי,

לתקשורת עם הצד השני, לאמונה בטוב,

להערכה של מה שיש, לקידום ושאיפות.

ברגע שאני מבינה שאני האחראית הבלעדית לאושרי,

שהצד השני הוא בונוס – וואווווו! האושר שלי משולש.

אחריות היא גם לכאבים שלי,

לטראומות וזכרונות העבר שלי,

לפעולות שאני עושה ולמצבי הכלכלי,

ליכולת התפקוד שלי ביומיום.

אין טעם להכנס לזוגיות מתוך ציפייה שמישהו יציל אותי,

יעזור לי עם הילדים, או יפרנס אותי.

זוגיות מתוך תלות –

אוטומטית שמה את אושרכם בידי מישהו אחר.

וזה כואב.

בואו נדבר רגע על ההרמוניה – וזה הרביעי.

בחיים יש כאב.

תמיד.

בילדות,

בבגרות,

בזקנה.

בזוגיות,

בלבדות,

במשפחה.

דווקא כשנמצא מולי אדם שאוהב אותי כמו שאלוהים אוהב אותי,

המקומות בהם אני לא אוהבת אותי, זועקים מבושה.

החשיפה לאדם שהכי חשוב לי שיחשוב עלי טובות,

עם הצדדים שהכי בטוח מבחינתי שמגיע לי

“להענש” או “לסבול” בגינם,

היא המקום הכי מבהיל שיש.

ולכן גם שם האחריות היא תמיד שלנו.

לא כואב לי כי הוא מעיר לי או מכאיב לי.

כואב לי כי אני מבקרת אותי ולא מקבלת את עצמי בתוך הנושא המדובר.

וכשכך – הנטייה של רוב האנשים היא להשליך על האחר.

או במילים אחרות לריב, להתעלם, להתווכח, להתרחק, להחזיר…

התובנה שלנו היא :

אם הכל קיים בי, יש לי אפשרות לבטא את כאביי לצד האחר.

לשתף, להתמך, ואולי להעזר.

אך המפתח לאושרי תמיד נמצא אצלי.

מתוך הזכות הזו אני יכולה ללקק את פצעיי לצידו,

ושוב להחליק לתוך ים של אהבה ורוך, נשיקות וחיבוקים אינסוף.

אין מושלם

אבל אם כבר לחלוק את החיים,

זה עם שותף למסע שעף עליי ואני עליו,

גם כשקשה,

שמעריץ כל תא ותא שבי,

רואה אותי ואת ההשתדלות שלי במסע המטורף הזה שנקרא חיים.

ולא פחות חשוב – שאני מרגישה אותו הדבר כלפיו.

וזה המושלם שלי

ההרמוניה נוצרת מתוך הקבלה שאפשר שיהיה לי הכי אכפת בעולם מהאיש לצידי, ועדיין אסמוך עליו שהוא יודע לרפא את מכאוביו.

מתוך ההבנה שהאיש לצידי הכי רוצה שיהיה לי טוב,

בדיוק כמו שאני רוצה שיהיה לו טוב.

לכן זו אחריות הדדית של כל אחד לבחור בטוב שלו,

ולסמוך גם על האחר שהוא בוחר בחירות שלמות שלא מתוך ריצוי, אלא מתוך אמת וחופש.

וחמישי וחשוב –

בשיתוף ובתקשורת כנה ופתוחה.

הרי אם לא נתקשר,

אתם יכולים לקחת את כל מה שכתבתי ולחיות אותו לבד.

ולא סתם נתקשר, נתקשר בצורה שמובנת לאחר!

התקשורת היא זו שמערבלת את שנינו ויוצרת חוויה חדשה –

חיים מלאים