מה הוביל אותי באמת לבחור באישה שלי לכל החיים?

זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם

מה הוביל אותי באמת לבחור באישה שלי לכל החיים!

קודם כל וזה העיקר, זו אחריות ובחירה יומיומית לבצע, ממש כמו הזכות לקום כל בוקר ולבחור בחיים.

“מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך” וכך אני משתדל ועושה. לפעמים שוכח, ואז שוב נזכר ובוחר בי, בה, בנו.

בתחילת הקשר שלנו, בחרתי שלא לבחור. כלומר, בדיוק יצאתי ממערכת יחסים לא מתאימה של 3 וחצי שנים. ורציתי להנות מהלבד ומהחופש לגלות את עצמי ובחברת נשים שונות.

עם זאת, הרגשתי שאין דומה לחיבור של ענתי ושלי, אך התקשתי לבחור במלאות. עברנו כל מיני אתגרים סביב העניין במשך חודשיים-שלושה מתחילת הקשר המחודש שלנו.

ב21.9.2019 (עכשיו אני קולט את המספרים המיוחדים והמראה), נענתי להזמנה של ענת שמחה להצטרף לריטריט להבות שאירחה בביתה דאז ברותם.

הגעתי, חוויתי, הרגשתי, התחברתי וידעתי בתוכי שזה לתמיד.

לא פשוט להסביר את התחושה במילים, אך אנסה.

ענתי אמרה לי באותו ערב, שאני מוזמן לישון איתה אם מתאים לי שנהיה בבלעדיות. הרגשתי שאני רוצה לתת לנו הזדמנות אמיתית, להרגיש את הביחד שלנו במלאות! וכך היה.

מאז עברנו כל מיני חלקי פרידות, רגעים בהם המגנט שלנו התהפך וברחנו זה מזו וזו מזה. או שניסינו להתקרב, אבל פשוט לא הצלחנו (עד היום זה יכול לקרות) וזו הזדמנות לתרגול קבלה, חמלה ונשימה עמוקה.

אני מאמין שאין זמן באמת, ועוד אכתוב ונדבר על כך בהמשך.

עם זאת במונחים “רגילים”, לפני בערך שנה וחצי שמעתי את השיר של חנן בן ארי (בסוף זה הלחן). השיר הזה פגש אותי בדיוק בלב, והוא הזכיר לי את מה שכבר ידעתי.

“בסוף גם הנצח כולו רגעים

נשמה בתוך גוף היא אורחת

תגידי מה יש בסוף שכולם מפחדים

זה נגמר ואז שוב שנינו יחד”

הנחתי נרות דולקים בבית, שמתי את השיר ברמקול, ענתי בדיוק חזרה הביתה והצעתי לה שנתחתן! התרגשנו מאוד ביחד (היא אמרה כן :)) ובחרנו שזה יקרה.

ואז.. הגופים, ההרגלים והסיפורים הישנים שלנו התחיל להאבק בשינוי ובחידוש.

כמו שאנחנו אומרים, “התפצלחנו”. עלו בנו מלא סיבות למה הנישואין זו שגיאה, למה לא כדאי ואיך זה עלול לההרס. אז ביטלנו ונכנסו לתקופה חשוכה, של ריחוק קשוח בינינו.

כעבור כמה חודשים, שזה בערך לפני שנה, פתחנו את הנושא שוב.

אני הבנתי שאני באמת רוצה שענת שמחה תהיה אישתי בכל מובן.

והיא אמרה לי, אז בוא תעשה מעשה.

להפתעתה, באותו רגע, נכנסתי לאתר של צוהר ומילאתי את הפרטים שלנו. אפילו בחרנו תאריך ושלחנו למשפחה וחברים (למרות שזה פיחלץ אותי) ופתאום זהו. זה עמד לקרות, ותוך חודש. הצילו.

ואז החל להיווצר מן בילד אפ כזה, של האנרגיה עד החתונה עצמה (שהיא לפוסט אחר)

הרגשנו את הקדושה שבינינו במהלך החודש הזה. היו גם אתגרים טכניים סביב הארוע וכמובן רגשיים. “מה יגידו?” למינהם….

עשינו עבודה רגשית ובעיקר התחברנו לאמת, שהיא התאום, או ההתאמה שלנו, שאנו ובה זכינו.

בתוך כל המסע הזה, גיליתי ואני ממשיך לגלות, את מאמר הפסוק:

“עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.”

היו לי המון קשרים וקישורים לאבי ואמי, בחרתי לשחרר אותם ולדבוק באישתי עד הסוף. איזה מזל שאינסוף! ושנינו יחד בתוכו.

כשאני זוכר, בוחר ואומר – שאישתי היא השמחה שלי, ענת שמחה שלי! אני ממש רואה את זה משתקף בחיים שלנו. ומתוך כך אנחנו ממשיכים לדייק ולחבר את חלקי חיינו שמתיישבים כבשר אחד.

את שולחנות הכתיבה שלנו חיברנו שבוע שעבר, ועכשיו אנחנו ביחד, אחד.

בברכת איחוד זוגי, גולמי, לבבי של אהבת אמת – לכל אחת ואחד מכן.

מאיתנו,

שחר דוד ענת שמחה

בתמונה: אנדרוגינוס.