באמת באמת שאני אוהבת את האיש שלי.
באמת באמת שאני אוהבת את האיש שלי.
באמת.
הבעיות מתחילות כשאני לא אוהבת אותי.
הוא נראה נערץ בעיניי.
כל דבר שהוא עושה הוא השראה.
כל ביטוי שלו הוא התעלות רוחנית.
והמגע שלו מעיף אותי לחלל החיצון.
אבל כשאני לא אוהבת אותי –
לא.
כשאני לא אוהבת אותי,
אני לא יודעת שיש לי בכלל איש.
אני לא רואה מה עובר עליו.
אני רואה הולוגרמה של דמות –
שבא לי שתחבק אותי ותעוף עליי ותגיד לי כמה אני מופלאה,
כמה כל מה שאני מספרת לעצמי עכשיו עליי ועל הגועליות והחושך שלי
הוא לא אמת.
אבל זה לא באמת אפשרי.
כי כשאני לא אוהבת את עצמי אני מייד מתחילה
להקרין תדר של דחייה,
ולהתנהג בכל הצורות הכי מרחיקות בעולם.
כשאדם מקרין תדר מסויים המציאות מגיבה לשיעור שלו
על מנת שיוכל לפתור אותו – פעם אחר פעם.
וכך אהוב ליבי הנאמן מסתנכרן עם המציאות היחידה שאני
מסוגלת לראות.
מידי פעם אני זורקת מבט להולוגרמה –
רק כשהיא לא מסתכלת בחזרה.
כדי שאוכל להוכיח לי שהנה – הוא לא רואה אותי.
לפעמים אגב הוא רואה אותי,
לפעמים הוא אפילו מתקרב ועושה בדיוק מה שאני רוצה-
מחבק אותי ועף עליי ואומר לי כמה אני מופלאה,
אבל אני פשוט לא מסוגלת להאמין.
או שאני נכנסת עמוק יותר לג’יפה עד שברוך השם –
אני מצליחה להרחיק אותו.
ואז אני יודעת ש”צדקתי”.
בכל הזמן הזה,
אם לא בא לי להיות בתודעה גבוהה,
אני יכולה כמובן לספר לי שהכל בגללו.
שהוא לא רואה אותי,
שלא אכפת לו,
שהוא מרוחק,
לא אוהב,
וגם דברים גרועים יותר.
תלוי כמה אני שונאת את *עצמי* באותו רגע.
אם אני ממש ברצפה היום – אני אספר את זה גם לו.
ואז שנינו נגיע יחד לרצפה. ונריב.
אם אני בחצי תודעה גבוהה אני אפנה את האנרגיה הזו לבישול או כביסות או ציור או גיטרה בשיא העצבים ועם הרבה רעש.
זו לא תהיה חוויה ווקאלית נעימה כל כך,
אבל לאט לאט זה יירגע.
רוב הזמן בהקשר הזוגי אני בתודעה גבוהה.
רוב הזמן אני לוקחת אחריות על עצמי.
רוב הזמן אהובי לוקח אחריות על עצמו.
אנחנו לא פוחדים לריב, אנחנו פשוט יודעים שגם ככה
כל אחד רב עם הסיפורים שיש לו בראש.
עדיף שנפתור אותם לבד לפחות עד רמה מסויימת –
כדי שנוכל אחר כך להתחבר –
לשבת יחד,
ולדבר.
ולכאוב.
ולאהוב.
ולגעת.
לעשות שלום,
ולעשות אהבה.
